הדרך

עיגול אחד.
משיכת מכחול אחת.
רגע אחד שאי אפשר לחזור עליו.
כך מציירים Ensō.

לעיתים הוא פתוח.
לעיתים הוא סגור.
הוא אינו סימטרי, ואינו מנסה להיות מושלם.
דווקא בכך טמונה משמעותו.

בפילוסופיית הזן, Ensō אינו מסמל שלמות מושלמת, אלא את היכולת לראות את השלם גם כשהוא אינו מושלם.

גם החיים אינם מושלמים.
גם הגוף משתנה.
גם אנחנו.

אולי איננו צריכים להמתין לרגע שבו הכול יסתדר, כדי להרגיש שלמים.
אולי השלם כבר נמצא כאן, גם אם עדיין יש כאב, גם אם הדרך עוד נמשכת, וגם אם אנחנו עדיין בתהליך.

הסימנייה 間 מורכבת משער (門) ומשמש (日).
האור מתגלה דרך השער.
כך גם MA.
היא מפנה את תשומת הלב לא רק למה שקיים, אלא גם למה שמתאפשר.

בין הצלילים נוצרת מוזיקה.
בין קירות נולד בית.
כדי לראות את הכוכבים, צריך גם את החשיכה שסביבם.

המרווח אינו ריק.
השקט אינו היעדר.
גם מה שנמצא בין הדברים הוא חלק מהשלם.

לפעמים, דווקא כשאנחנו מפסיקים למהר, להגיב, או למלא כל חלל,
משהו חדש יכול להופיע.

יש תקופות שבהן אנחנו חיים רחוק מהמרכז שלנו.
אנחנו רצים.
מגיבים.
מתרגלים לרעש.
ושוכחים להקשיב למה שהגוף כבר יודע.

כשאנחנו חוזרים אל המרכז, לא הכול משתנה.
אבל משהו משתנה באופן שבו אנחנו פוגשים את החיים.

בתרבות היפנית, Hara (腹) היא הרבה יותר מן הבטן.
היא מסמלת את המרכז שממנו האדם חי, בוחר, ופוגש את העולם.

אולי זו אחת הסיבות שברפואה היפנית, וגם ברפואה הסינית, מעניקים חשיבות רבה כל כך למרכז הגוף.

לפני שמנסים לשנות, להניע, או לתקן,
יוצרים תחילה קרקע יציבה.
מקום שממנו אפשר להמשיך את הדרך.

גם בחיים עצמם, לא פעם נדמה לנו שאיננו יודעים.
אבל כשאנחנו עוצרים לרגע, משהו מתבהר.

אנחנו יודעים מתי התחיל השינוי.
יודעים מתי התרחקנו מעצמנו.
יודעים מה הגוף מנסה לומר.
לפעמים, אנחנו רק זקוקים לשקט, כדי לשמוע אותו.

אולי לפני שאני מנסה לשנות משהו בחיי,
כדאי שאשאל את עצמי:
מאיזה מקום אני פועל?

לפעמים אנחנו לא צריכים למצוא דרך חדשה.
אנחנו רק צריכים לחזור אל המרכז שלנו,
ומשם להמשיך ללכת.